<h1>רבינו יהונתן מלוניל — מגילה</h1>
<h2>דף יד:</h2>
[מגילה ט' ע"ב] אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, קיימא לן [זבחים קי"ב ע"ב] דבמשכן שילה ובית עולמים נאסרו הבמות כי היה הארון נתון שם ואהל מועד נטוי ועליהם אמר הכתוב [דברים י"ב] לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' ששם היו כל הקרבנות קרבים בין קרבנות שקבוע להם זמן ובין שאין קבוע להם זמן, ובמה גדולה היא המזבח של משה שהיה בגלגל ואהל מועד נטוי ואין ארון נתון שם לפי שהיו עסוקים במלחמות לכבוש הארץ והיו מוליכין הארון עמהם (רק) [אבל] כל המשכן היה קבוע בגלגל, והיו הצבור מקריבים (בהן) [בו] חובות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין אבל לא חובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ופר לעולה ושעיר לחטאת בע"ז וכמו כן בנוב וגבעון לא היה שם הארון קבוע [כמו] במשכן משה לפי שהגלו אותו פלשתים ואז נחרב שילה והביאו ישראל המשכן עם מזבח של נחשת של משה לנוב עיר הכהנים ונחרב נוב עיר הכהנים בימי שאול שהרג כל כהני יי (והביא) [והובא] המשכן עם מזבח הנחשת לגבעון ועמד שם עד שבנה שלמה את בית המקדש והארון לא היה בתוכו כי אם עמד בארץ פלשתים ימים רבים וכששב משם לא הביאו בית ישראל הארון לתוך משכן משה כי יראו והיו מעמידין אותו שופטי ישראל בעיר מבצרם כי יראו מאויביהם ועמד בבית עובד אדום, ודוד המלך העלהו משם לעיר ציון מקום מבצר שלו והמשכן [ומזבח עם מזבח הנחשת] היה בגבעון ושלמה עלה אליו פעמים ושם נגלו אליו האלהים וכל ישראל היו מעלין במזבח משה שהוא קרוי במה גדולה חובות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין אבל לא חובות של צבור שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ופר לעולה ושעיר לחטאת בע"ז וכל אחד ואחד מישראל בונה במה והיא הנקראת במה קטנה בגגו או בחצרו ומקריב עליה נדרים ונדבות ובפרק (קמא) [בתרא] דזבחים מפורשים כל אלו הדברים ומביא ראיה מפסוק זה [שם] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו אמר להם [משה לישראל כי] עייליתו לארץ ישראל ישרות אקריבו דהיינו נדרים ונדבות חובות לא תקריבו למה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם כלומר שם תוכלו להקריב הכל ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין מנוחה לנחלה שאחר שחרבה שילה הותרו הבמות עד שבאו לבית עולמים והיא היתה נחלה שנאמר בפסוק ואל הנחלה והיא נקראת נחלה שמשם ואילך לא היה עוד היתר ומשום הכי קאמר הכא במשנה זו שבבמה גדולה היו מקריבין פסחים וכל הדומה (לזבחים) [לפסחים] שהן חובות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין ובבמה קטנה היה אסור להקריבם שלא היו יכולין להקריב בבמה קטנה אלא דבר(ים) שהוא נידר ונידב אבל חובות שאין קבוע להם זמן כגון חטאות ואשמות של ציבור היו שניהם שוין ולא היו קרבין לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה כדאמרינן ישרות הקריבו חובות לא תקריבו כלומר חובות שאין קבוע להן זמן ולא בא למעט חובות שקבוע להן זמן וכשאמר כאן פסחים הוא הדין לכל הדומה לו דאם דוקא נקט קשיא בהדי סיפא דקתני וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה ומשום הכי קא מתרץ בגמרא אימא כעין פסחים.
<h2>דף כא:</h2>
[מגילה ט' ע"ב] אין בין שילה לירושלם אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלם לפנים מן החומה וכאן [וכאן קדשי] קדשים לפנים מן הקלעים, אין בין שילה לירושלם כלומר שכשם שהיו קרבין בבית המקדש של שלמה חובות שקבוע להם זמן וחובות שאין [קבוע] להן זמן וגם נדרים ונדבות כמו כן היו קרבין בשילה שכבר כבשו הארץ והיו עומדים כל ישראל במנוחה והארון היה במשכן משה ולא זז משם עד שגרם החטא והוציאוהו משם [עמהם] במלחמת פלשתים בסוף ימי עלי הכהן ולא היה הפרש ביניהם אלא באכילת שלמים ומעשר שני שבשילה היו אוכלין אותן בכל מקום שיוכלו לראות משם את שילה כדאמרינן התם בזבחים [קי"ח ע"ב] [עין] שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו דהיינו יוסף שלא רצה לשמוע לאשת פוטיפר יאכל קדשים בכל הרואה (שילה) [שלו] ששילה היה בחלק יוסף ובירושלם לא היו אוכלין [גליון: אותן אלא לפנים מן החומה אבל בקדשי הקדשים כגון חטאות ואשמות היו שוין שלא היו יכולין לאכול אותן] אלא לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר שכשחרבה שילה וגלה הארון הותרו הבמות כדאמרינן בזבחים [קי"ט ע"א] מנוחה זו שילה שנחו [מ]לכבוש את הארץ נחלה זו ירושלם ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זו לזו. קדושת ירושלם אין אחריה היתר, לפי שהיתה קדושתה עולמית ולכך נקראת נחלה.
